פסק-דין בתיק ת"א 219764/02

1.    הבנק התובע (להלן: "הבנק") מבקש לחייב את הנתבעים לשלם לו מכוח ערבותם לחובותיה של " קבוצת יובל פיתוח פרויקטים ושיווק בע"מ" (להלן" קבוצת יובל" או " החברה"), סך של 739,423.66 ש"ח  -  הוא סכום יתרת חובה של קבוצת יובל לבנק במועד הגשת התביעה.

חשבון קבוצת יובל בבנק נפתח ב-14.2.94. בשנה זו, חתמו הנתבעים 1,3,4, כל אחד בנפרד, על "כתב ערבות מתמדת "לכל חוב" שאינה מוגבלת בסכום". הנתבע 2 שהצטרף לקבוצת יובל רק ב-1998, חתם על כתב ערבות כזה ב-9.9.98, ואילו דורון בר-משה, מי שהיה אחד ממייסדי החברה וערב לחובותיה, יצא מהחברה והופטר על ידי הבנק מערבותו. כל הנתבעים חתמו על כתבי ערבויות כאמור בהיותם בעלי עניין בקבוצת יובל. ככל הידוע עודם בעלי עניין בחברה, להוציא הנתבע 4 שמכר את אחזקותיו בחברה בשנת 2000.  

2.    תביעה זו שהוגשה ב- 10.12.2002, כוונה גם כנגד החברה החייבת  כנתבעת מס' 1, אך כנגדה ניתן פסק דין על מלוא סכום התביעה ב-28.12.03.

הנתבעים כאן קבלו רשות להתגונן בטענות אלה:

הבנק הפטיר אותם מערבותם;

דין ערבותם לביטול בכל מקרה, הואיל והבנק נהג שלא בתום לב ובניגוד לחובותיו כלפיהם כששחרר את בר-משה מערבותו;

במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי, ניתנה לנתבע 3 רשות להתגונן גם בטענה שהוא חתם על כתב הערבות מבלי להיות מודע לכך שמדובר בערבות לחובות קבוצת יובל לבנק.

אתייחס לטענות הללו, אם כי לא כסדרן, ואפתח בהפטר לבר-משה.

3.    הבנק טוען שהוא שחרר את בר-משה מערבותו לחובות קבוצת יובל מאחר שהנתבע 2, דוד גינסבורג (להלן גם: " גינסבורג"), נכנס לחברה במקומו ונעשה ערב לחובותיה לבנק, כיתר בעלי העניין בה.

גינסבורג אומנם לא העיד, אך נראה שהוא רכש את מניותיו בחברה מבר-משה - כך עולה מעדותו של הנתבע 4, (פרוטוקול מה-28.9.2005 עמ' 10), וסמיכות הזמנים כמו גם סדר הפעולות שנעשו מלמדים שהגרסה הזו של הבנק נכונה.

מכתב הבנק לבר-משה בעניין שחרורו מהערבות, נושא את התאריך 13.9.1998 ואילו ערבותו של גינסבורג נחתמה מספר ימים קודם לכן, ב-9.9.1998. "חילופי הגברי" בקבוצת יובל הביאו לשינוי זכויות החתימה בה - מורשי החתימה בחשבון החברה לפי פרוטוקול הנהלה מה-23.9.1998 הם הנתבעים  1,2 ו-4 - והודעה על כך נמסרה לבנק.

הבנק מבחינתו אפוא, בשחררו את בר-משה מערבותו, הסכים להמיר ערב בערב - מה שלמעשה מתבקש כשבעל העניין הנכנס אשר רכש את מניותיו מבעל העניין היוצא, מסכים לערוב לחובות החברה, והבנק סבור שמערך הערבויות שבידו אינו נפגע בשל כך.

מר וויג ששימש מנהל עסקים בחטיבה העסקית בבנק בזמן שבוצעו החלופים האלה העיד: " שקלנו שההחלפה נראית לנו סבירה מבחינת הבטוחות של החברה ואפשרנו את ההפקדה (צ"ל כנראה " ההחלפה" - נ.ר.) שלו" (פרוטוקול מה-30.1.2006, עמ' 4).

הנתבע 4, אדגר וייס (להלן גם: " וייס"), טוען אומנם שעם בר-משה סוכם שהוא ימשיך להיות ערב לחברה, חרף יציאתו ממנה (פרוטוקול מה-28.9.2005 עמ' 10), אך בר-משה לא הוזמן לעדות; לא הוצג שום מסמך אשר מעיד על הסיכום הנטען בין בעלי העניין הנשארים לבין בר-משה, ולא נטען שהבנק היה מודע לסיכום כזה. וייס עצמו, אגב, למרות מה שהוא טוען ביחס לבר-משה, בסיטואציה דומה, סבר שעל הדירקטורים הנשארים לפעול לשחרורו מערבותו לחברה, עם מכירת אחזקותיו בחברה " כי לא הייתי מוכן להיות ערב על חברה שבה אני לא מעורב" (שם, בעמ' 8).

4.    על פי תנאי הערבויות שעליהן חתמו הנתבעים, הבנק אינו נדרש לקבל הסכמה של מי מהערבים לשחרור ערב מערבותו; אינו חייב ליידע על כך את הערבים הנותרים, וערבותם אינם נפגעת אף אם נגרם להם נזק עקב זאת (סעיפים 4 ו-5 לכתבי הערבות שנחתמו ב-1994, ו-סעיף 5 לכתב הערבות שנחתם ב-1998 ע"י גינסבורג).

ואולם, הנתבעים טוענים שהם חתמו על ערבות לטובת הבנק בהסתמך על חוסנו הכלכלי של בר-משה - " איש אמיד (שלאחריו נכנס ערב אחד, שהוא איש קיבוץ שאמצעיו דלים יותר)" (סעיף 46 לסיכומים מטעם הנתבעים) ולשיטתם, די בזה כדי לפטור אותם כליל מערבותם, חרף תנאי הערבות, זאת מן הטעם ש "אם היה הבנק  מודיע על ביטול ערבות מר-משה, היתה עומדת לשאר הערבים הזכות להודיע גם הם על רצונם בביטול ערבותם באותו מועד" (שם, בסעיף 33).

הטענה הזו אינה נראית לי.

5.    הן על פי דין והן על פי תנאי הערבות, רשאים הנתבעים להודיע על ביטול ערבותם רק "מכאן ולהבא".  לא נטען על ידי מי מהנתבעים שיתרת חובה של קבוצת יובל לבנק במועד שחרורו של בר-משה מהערבות הייתה נמוכה מיתרת החוב הנתבע כאן, ואין להניח שביטול ערבותם לחובות "לעתיד לבוא" היה מועיל להם - אלא שהנתבעים סבורים שעמדה להם הזכות לבטל את ערבותם "מעיקרא" - זכות שעל קיומה הם למדים מהילכת הראסטל (ע"א 610/68, הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית ואח', פ"ד כג(1) 410), ומפסקי הדין שהחילו הלכה זו גם על ערבים.

אלא שהילכת הראסטל כאמור בע"א 610/68 הנ"ל, מתייחסת לשלב של כריתת החוזה ומכוונת למקרה ש "אדם פלוני חתם על מסמך חוזי, המנוסח בלשון המתחזה להטיל עליו ביחד עם אחר או אחרים, חבות מאוחדת ונפרדת כלפי הנושה ולאחר מכן מסתבר כי "החייבים" האחרים או מי מהם לא חתמו", ויסודה בהנחה (שכשלעצמה ניתנת לסתירה) כי במצב דברים כזה, אלה שחתמו הסתמכו על חתימתו של מי שהתנער מההתקשרות החוזית - ולא חתם.